רכיבת בוקר בטוחה יותר בעיר
הדבר הקטן שחסר לי בכל רכיבת בוקר בעיר
ברכיבות הבוקר שלי בפתח תקווה יש קטעים שבהם אני מעדיפה לרדת מהאופניים וללכת שתי דקות על המדרכה. לא בגלל המרחק, אלא בגלל הפחים, המכוניות שחונות חצי על השביל והמפגש הלא צפוי עם הולכי רגל.
מה שעוזר לי הוא לא לצאת מהר יותר, אלא לתכנן מראש מסלול עם פחות ״צווארי בקבוק״. לפעמים רחוב מקביל, גם אם הוא מוסיף כמה דקות, מרגיש בטוח ונעים יותר. אני גם משאירה פעמון בהישג יד ולא משתמשת בו כצופר עצבני - צלצול קצר, האטה, וקצת סבלנות.
הבעיה היא שכל רוכב צריך ללמוד את העיר מחדש לפי הרחובות שבהם הוא נוסע. שביל רציף וברור היה חוסך את כל האלתורים האלה.