קריאה חוזרת בספר מתח ישראלי
הספר שחזרתי אליו אחרי כמה שנים
מצאתי את ״תיק נעדר״ של דרור משעני על המדף, והחלטתי לקרוא אותו שוב בלי לבדוק קודם אם אני זוכר את הסוף. מסתבר שאני זוכר חלקים, אבל לא את הדרך שבה הספר מגיע אליהם.
מה שעובד כאן בעיניי הוא לא רק המתח. הדמויות מרגישות כמו אנשים שאפשר לפגוש ביום רגיל, עם החלטות קטנות, טעויות, והרבה דברים שלא נאמרים בזמן. העלילה מתקדמת בשקט, בלי שכל פרק חייב להסתיים בתרגיל אקרובטי חדש.
למי זה מתאים למי שאוהב ספרי מתח ישראליים עם מקום לאווירה ולדמויות, ולא מחפש מרדף בלתי פוסק. פחות מתאים למי שרוצה קצב של סדרת פעולה.
אני באמצע הקריאה השנייה, ובינתיים דווקא הפרטים שכבר שכחתי הם החלק הכי טוב. לפעמים ספר מתח לא חייב להפתיע כדי להיות שווה פתיחה מחדש.