ספיידרמן חוזר עם סיפור אישי חדש
״ספיידרמן: יום חדש״ צריך להוכיח שפיטר פארקר עדיין מעניין גם בלי רעש מסביב
״ספיידרמן: יום חדש״ הגיע לבתי הקולנוע ב־31 ביולי, עם טום הולנד בתפקיד פיטר פארקר, זנדאיה וסיידי סינק. כבר עצם החזרה של הולנד לתפקיד הפכה את הסרט לאחד מאירועי הקיץ המדוברים, אבל נראה לי שהשאלה החשובה יותר היא לא אם עוד סרט של Marvel יכול למלא אולמות. ברור שהוא יכול. השאלה היא אם יש כאן סיבה אמיתית לחזור לפיטר הזה.
הפעם, פחות עומס יכול להיות יתרון הסרט מגיע אחרי תקופה שבה יקומים קולנועיים הפכו לפעמים למטלה. צריך לזכור מי הופיע איפה, איזה אירוע קרה לפני חמש שנים, ומה המשמעות של כל דמות משנה לקראת הסרט הבא. ״ספיידרמן: יום חדש״ מסקרן דווקא בגלל האפשרות להתחלה קצת יותר אישית.
פיטר פארקר הוא דמות שעובדת הכי טוב כשהסיפור שלה נשאר קרוב לקרקע: עבודה שלא מסתדרת, כסף שחסר, קשרים שמתפרקים, והניסיון להיות אדם טוב גם כשאין שום פתרון נקי. החליפה והאקרובטיקה הן חלק מהכיף, אבל הן לא הסיבה שבגללה אנשים חוזרים אליו כבר עשרות שנים.
החזרה של טום הולנד היא לא רק עניין של נוסטלגיה הולנד מזוהה עם גרסה צעירה, מבולבלת וחביבה מאוד של פיטר. זה היה חלק מהקסם, אבל גם מגבלה מסוימת. אחרי כמה סרטים ואירועים גדולים, הדמות אמורה להרגיש קצת אחרת. לא בהכרח אפלה יותר, ולא חייבת להפוך פתאום ל״בוגרת״ במובן הכבד והצפוי של המילה. פשוט אדם שנאלץ לחיות עם הבחירות שלו.
במובן הזה, החזרה שלו לתפקיד מעניינת יותר מהשאלה מי יהיה הנבל. פיטר שכבר עבר אובדן, פרידה ושינוי גדול בזהות שלו צריך לקבל קונפליקט שלא מרגיש כמו עוד תחנה בדרך לסרט הבא. אם הסרט ייתן לו רגעים של שקט, מבוכה וחוסר ודאות, יש סיכוי שהוא ירגיש חי יותר מכל סצנת אקשן יקרה.
מה אפשר ללמוד מהתגובות הראשונות בסקירה של Tom’s Guide, שפורסמה יומיים לפני ההפצה בארצות הברית, החזרה של הולנד מתוארת כחזרה מרשימה שמחזירה ל־Marvel חלק מהניצוץ שלה. זו כמובן התרשמות של מבקר אחד, ולא תחליף לצפייה. אבל היא כן מצביעה על ציפייה מסוימת: לא רק לקבל עוד סרט צבעוני, אלא להרגיש שהדמות המרכזית שוב נמצאת במרכז.
זה גם ההבדל בין סרט שאפשר ליהנות ממנו בערב אחד לבין סרט שנשאר בראש אחר כך. הראשון נותן קצב, בדיחות ורגעים שאפשר למחוא להם כפיים. השני גורם לנו להבין מה השתנה אצל הגיבור, ומה עדיין תקוע אצלו. אני מעדיפה את האפשרות השנייה, גם אם היא מגיעה עם פחות רעש ויותר שיחות לא נוחות.
לא חייבים להפוך אותו ליצירת מופת יש משהו קצת לא הוגן בציפייה שכל סרט גיבורי־על יתקן את כל הבעיות של הז׳אנר. ״ספיידרמן: יום חדש״ לא צריך להציל את Marvel, וגם לא להוכיח שכל סרט המשך מוצדק. הוא כן צריך להצדיק את הזמן של פיטר פארקר על המסך.
אם הוא יצליח לשלב בין סיפור אישי, הומור שלא מרגיש מודבק ואקשן שיש לו משמעות, זה כבר יהיה מספיק. ואם סיידי סינק וזנדאיה יקבלו דמויות שאינן רק תגובה לפיטר, אפילו טוב יותר. כרגע אני בעיקר סקרנית לראות אם מדובר ביום חדש באמת, או בשם גדול שמנסה להסתיר עוד סיבוב מוכר.