כיכר מחמצת שלא ניסיתי לתקן
הלחם שלא מיהרתי להציל
בשבת בבוקר גיליתי שהמחמצת שלי החליטה לעבוד לפי לוח זמנים משלה. היא תפחה מהר מדי בלילה, ירדה קצת, והשאירה בקערה ריח חמצמץ יותר מהרגיל. הבצק היה דביק, עייף, ובעיקר לא נראה כמו משהו שכדאי לצלם.
לא כל בצק צריך תיקון בדרך כלל אני מתחיל לחפש פתרונות: עוד קיפול, עוד מעט קמח, אולי שעה במקרר. הפעם פשוט נתתי לו לנוח. לא מתוך סבלנות מיוחדת, אלא כי כבר היה מאוחר ולא התחשק לי להפוך כיכר אחת לפרויקט ניהולי קטן.
מה נכנס לתנור אחרי עוד שעה עיצבתי אותו בעדינות, בלי לנסות להוציא ממנו צורה מושלמת. הוא נקרע קצת בצד בזמן החריצה, ובתנור הוא נפתח דווקא שם. הקרום יצא כהה יותר ממה שתכננתי, אבל הפנים היה אוורירי, עם חורים לא אחידים וטעם עמוק של מחמצת.
חתכתי פרוסה כשהלחם עוד היה פושר, מרחתי עליה חמאה, וזה הספיק. לא היה כאן שיעור באפייה ולא גילוי גדול. רק תזכורת קטנה לכך שבבית, בניגוד לתצוגה מסודרת במוזיאון, לא כל דבר חייב להיראות מוכן לפני שמניחים אותו על השולחן.