הפלפל הקטן שהפך לארוחת ערב
הפלפל הראשון במרפסת לא היה מרשים, אבל הוא היה שלי
השבוע קטפתי פלפל אחד קטן מהעציץ במרפסת. הוא היה קצת עקום, לא אחיד בצבע, ובכנות גם לא נראה כמו משהו שיזכה בתחרות ירקות. חתכתי אותו לסלט עם עגבנייה, מלפפון, שמן זית ולימון.
הטעם היה מצוין, בעיקר בגלל הדרך הארוכה והאיטית שבה הוא הגיע לשם: השקיה כמעט כל ערב, כמה עלים שנאכלו על ידי חרקים, מקל תמיכה שהתפרק, והרבה בדיקות של ״אולי כבר אפשר לקטוף?״.
לא כל דבר צריך להיות יעיל מיד אנחנו רגילים למדוד הצלחה לפי כמות ותוצאה. כמה חסכנו, כמה הספקנו, כמה ירקות יצאו מהעציץ. אבל בגינה קטנה יש גם ערך לתחזוקה עצמה. עשר דקות של השקיה וגיזום הן הפסקה טובה מהטלפון, והילדים רואים מקרוב שאוכל לא מופיע רק בשקית מהסופר.
אז לא, המרפסת שלי לא הפכה לחווה עירונית. יש בה כרגע שני פלפלים, בזיליקום שמסרב להיכנע, ונענע שמנסה להשתלט על הכול. אבל ארוחת ערב עם משהו שגידלנו בעצמנו מרגישה קצת יותר מחוברת למקום שבו אנחנו חיים.