אנורה בין קומדיה למאבק מעמדי
״אנורה״ הוא סרט על כסף, אבל לא באמת על כסף
צפיתי ב״אנורה״ באיחור אופנתי, כלומר אחרי שכבר שמעתי עליו כל כך הרבה עד שהגעתי עם רשימת ציפיות קטנה ומעצבנת. הסרט הצליח לעקוף חלק ממנה.
הוא מתחיל כמעט כמו קומדיה רומנטית עם הרבה כסף, מועדונים ואנשים שמקבלים החלטות גרועות בבגדי מעצבים. ואז, בלי להכריז על שינוי כיוון, הוא נהיה סרט על פערי מעמד, על עבודה שאנשים מעדיפים לא לקרוא לה עבודה, ועל משפחות שמגיעות עם תנאי שימוש.
הדבר שעובד כאן מיקי מדיסון מחזיקה את הסרט גם כשהכול סביבה מתפרק. אנורה שלה לא מוצגת כ״בחורה תמימה שנקלעה לצרות״, וגם לא כגיבורה שמבינה את המערכת טוב מכולם. היא פשוט אדם עם רצונות, גבולות, כעסים וכישרון מרשים לשרוד סיטואציות שאף אחד לא טרח להסביר לה.
זה נשמע מובן מאליו, אבל בקולנוע דמויות שעובדות בגופן עדיין מקבלות לעיתים קרובות אחד משני תפקידים: אזהרה או פנטזיה. כאן יש להן גם יום עבודה גרוע, חברים, הומור, והחלטות לא מוצלחות. בקיצור, אישיות. איזה קונספט רדיקלי.
החלק שפחות התחברתי אליו הסרט ארוך, ובשלב מסוים המרדף המרכזי מתחיל להרגיש קצת כמו ישיבת ועד בית שאף אחד לא מצליח לסיים. יש רגעים שבהם הכאוס מצחיק, ויש רגעים שבהם הוא פשוט חוזר על עצמו, רק עם עוד דלת שנטרקת.
ועדיין, החזרתיות הזאת גם מספרת משהו: האנשים שמגיעים לקחת שליטה על חייה של אנורה לא באמת יודעים מה לעשות אחרי שהשליטה אצלם. הם רגילים לפתור בעיות בכסף, בטלפונים ובאנשים אחרים. כשאף אחד מאלה לא עובד, נשארת להם בעיקר מבוכה.
לא בטוחה שזה הסרט הכי נגיש של שון בייקר, ובטח לא סרט שכולם חייבים לאהוב. אבל הוא כן מצליח להשאיר שאלה לא נעימה אחרי שהצחוק יורד: מי בדיוק מקבל לקרוא לסיפור שלו ״רומנטיקה״, ומי מקבל רק חוזה, מחיר וסעיף קטן בתחתית הדף.